אנחנו מכירים את ההגדרה. קבוצת חברים מסכימה כולם להיפגש בבקתה ביער לזמן איכות מבודד. כולם נפגשו בקולג' אבל עכשיו הם מקצוענים שמתמקמים בשנות ה-30 לחייהם. אז מה הטוויסט? כולם שחורים והם שם כדי לחגוג את יוני-טינט, חג להנצחת העבדים בטקסס שנודע להם שהם סוף סוף חופשיים. בהווה, אנשי המקצוע השחורים האלה הם דוגמה לכמה רחוק הגענו. אבל, גם עכשיו, הלובן עדיין מהווה סכנה. הבקתה בה הם שוהים נמצאת בבעלות משפחה לבנה, וכל מי שסביבם בעיר לבנים. זה סיפור אימה, אבל לא בדיוק זה שאנחנו רגילים אליו. כי בסיפור הזה, טרגדיה פוגשת קומדיה.
אולי זו דרך רצינית מדי לתאר קומדיית אימה, אבל ההשלכות של ההשחרה הם כבדים. חגיגת חופש הופכת למאבק הישרדות, ובאמת אין דבר שחור יותר מלהתמודד עם גזענות בהומור. סוג ההומור שמגיע עם הידיעה שכל הסיכויים מוערמים נגדך, ובכל זאת אתה עדיין צריך להמשיך. הצעירים השחורים האלה מסתכלים למוות בפנים וצוחקים. אפילו הכותרת של הסרט - "לא כולנו יכולים למות קודם" - היא קריאת קרב שובבה, המכירה באופן שבו ז'אנר האימה נוטה להיפטר מאיתנו לטובת גיבורים לבנים. הם יודעים שלא מצפים מהם לשרוד, וזו הסיבה שהם חייבים.
ההשחרה הסרט, המבוסס על הקיצור הוויראלי Comedy Central בעל אותו שם, מגן על הדמויות שלו עם ברק נוצץ של מטא-פרשנות. הבמאי טים סטורי, הידוע בעיקר בזכות ה-helm מספרה, עוטף את סיפור האימה הזה במרחב שבו הבדיחות זורמות בקלות והמוות מגיע רק לעתים רחוקות. זה לא לגמרי סרט מפחיד, אבל זה רחוק מהפחד שחווינו באימה שחורה בעקבות צא החוצה. לאחרונה, האימה השחורה התרכזה בסבל עגום, מנסה לחקות את עבודת הבכורה של ג'ורדן פיל אך ללא הומור שלה. ההשחרה נראה שזו תגובה ישירה לכך.
כאשר ליסה (אנטואנט רוברטסון), דוויין (דוויין פרקינס), אליסון (גרייס ביירס), ננאדי (סינקווה ווללס), קינג (מלווין גרג), שניקה (X Mayo) וקליפטון המגושם (ג'רמיין פאולר) מגיעים לבקתה שלהם חגיגות חודש יוני, חבריהם מורגן (איבון אורג'י) ושון (ג'יי פרעה) נעדרים באופן מסתורי. הם מנסים להתעלם מאי-הנוחות שלהם על ידי שקיעה במשחקים, בסמים, ובעיקר בדרמת חברים. אבל התסריטאים דיוויין פרקינס וטרייסי אוליבר מוצאים דרך להפוך את הסכנה לאישית מספיק כדי לאלץ אותם לפעול. זה מגיע עם הצגת חדר מוזר, שמכיל משחק שמעולם לא שמעו עליו קודם, The Blackening. קריקטורה עם פרצוף המחקה את התמונות הגזעניות המושחרות בפקק ואדום השפתיים שחלחלו בבידור מאז שג'ים קרואו יושב בולט על לוח המשחק. הוא מדבר בקול עליז אך מאיים, לא סימפטי לשחקניו.
בתחילה, כולם משחקים עבור האתגר. חוכמת הז'אנר שלהם מספקת הרבה מההומור. הסרט הוא הכי חזק כשמכירים בסכנה הטמונה בלהיות שחור, ואיך הוא אילץ אותנו להיות זהירים יותר. כשאנחנו כאנשים שחורים צופים בסרטי אימה אנחנו תמיד נוטים להצביע על כמה גרועים גיבורים לבנים מקבלים החלטות. לא היינו נכנסים ישר לסכנה. לא היינו בוטחים באף אדם עם תג. והכי חשוב, לא היינו מקריבים את עצמנו כדי להציל אנשים לבנים. הדמויות ב ההשחרה לא לעשות אף אחד מהדברים האלה, לפעול במהירות ובפרגמטיות עם מינימום זמן להתכווץ ולהתעצבן על מה שהם צריכים לעשות.
מעבר לביקורת הגזעית הטמונה בסרט, יש התמקדות חזקה באי שוויון בתוך חברויות. אבל הנושאים לא ממש מתחברים כמו שהם יכולים לסיפור הראשי. ברוב הסלאשרים, הדמויות נעלבות כשהן לבד. אבל ב ההשחרה כולם הם חזית מאוחדת, לגמרי מסונכרנים אחד עם השני מבחינה קומית ורגשית כך שאין הרבה סיבה לשינוי. קרע גדול בתוך קבוצת הידידים, בין אם זה פער כלכלי הולך וגובר או אי הסכמה אינטלקטואלית לגבי גזע ופוליטיקה, יכול היה להיות מחייב לחקור במסגרת זוועה. אחד הדברים הגדולים בסרט הפריצה של סטורי מספרה כך הוא הציג את הדרך שבה אנשים שחורים יכולים לא להסכים ולהיכנס לוויכוחים סוערים, לפני שבסופו של דבר מתאחדים שוב. אבל במקום לחקור את הדרכים שבהן קבוצות חברים מסוימות יכולות להיות בקונפליקט וליצור היררכיה חברתית מבלי לדעת, ההשחרה מתעניין אך ורק בדינמיקה בין שני חברי הקבוצה - דוויין וליסה.
למרבה הצער, הסכסוך הזה הוא החלק החלש ביותר בסרט. הרעיון מאחורי זה הוא רעיון משכנע: מערכות יחסים בין נשים סטרייטים לבין החברים הכי הומואים שלהן עלולים להיות לא מאוזנים. החברים הכי טובים של הומוסקסואלים, על המסך ובחיים, נתפסים לעתים קרובות כמערכות תמיכה בהליכה, המספקות עידוד ונוחות בכל עת שצריך. זה מה שדוויין מרגיש לגבי מערכת היחסים שלו עם ליסה. אבל העלילה שלהם עדיין משוקלל בסופו של דבר לטובתה. אנחנו לא יודעים כלום על דוויין מחוץ למערכת היחסים שלו עם ליסה, למרות שהוא חבר של כולם בקבוצה. וכשמגיע הזמן לויכוח השיא שלהם אחד עם השני, לנו כקהל יש מעט מאוד מה להמשיך. מה איבד דוויין בתקופתו שתמך בליזה? האם הייתה אהבה רומנטית בחייו? יש כאלה עכשיו? ולמה היה צריך מצב כל כך קיצוני כדי שהשניים האלה יסתדרו?
בסופו של דבר, ההשחרה סובל מהיותו קצת לא מבושל מדי בכל הנוגע לדמויות והנושאים שלו. אבל הכימיה בין צוות השחקנים של ההשחרה ובדיחות זורמות חופשיות שומרות על הסרט לצוף, גם כאשר מתברר יותר ויותר שההימור אינו גבוה ככל שניתן. ביירס, גרג ו-X Mayo הם הבולטים כאן, ומספקים לסרט את הצחוקים הגדולים ביותר שלו הן מילולית והן עם הקומדיה הפיזית שלהם. לוח המשחק עצמו מרגיש מעט לא מנוצל, אבל הוא יעיל להביא את הדמויות האלה לאן שהן הולכות. המקום שבו הם מגיעים הוא לא בדיוק המקום שבו אנו מצפים, אבל זו נסיעה מהנה בכל זאת, שמובילה ההשחרה להיות בולט בסרטי קומדיה אימה שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות.
